חלק מאיתנו גדלו בבתים שהייתה בהם דאגה, חום, אוכל, בגדים לחגים וקורת גג הכול היה מסודר — אבל משהו אחד כמעט לא היה שם: חמלה.
לא מילה טובה.
לא עידוד.
לא היכולת לשקף לילד את החוזקות שלו, את היופי שבו, את המקום שבו מותר לו לטעות ועדיין להיות אהוב.
דורות של ילדים גדלו להורים שחיו במצב הישרדותי, הורים שלא היה להם מרחב רגשי, לא זמן נפשי, ולא כלים לבנות שפה של רכות.
הם באו מעולמות אחרים, עברו מדינה, עברו תרבות, עברו חיים שלמים — והם היו עסוקים בלהחזיק את הבית, את הפרנסה, את המשפחה.
כאן נכנסת ההגדרה של חמלה.
חמלה היא היכולת לראות את האדם שמולנו כפי שהוא באמת להבין מאיזה מקום הוא מדבר, מה המציאות שהוא חי בה, מה מפעיל אותו ברגע הזה הרי לכל אחד מאיתנו יש מציאות שונה, תרבות אחרת היסטוריה שונה ופצעים אחרים.
ואם רק היה לנו פתק קטן שמונח על מצחו של כל אדם ומספר את הפצע הפנימי שלו הכאב, הפחד, הזיכרון שמפעיל אותוכל ההתנהגות שלנו כלפיו הייתה נראית אחרת לגמרי.
התגובה שלנו הייתה משתנה בן־רגע.
הכעס היה מתרכך.
המבט היה אנושי יותר.
החמלה הראשונה: חמלה לעצמנו.
כמבוגרים, דפוסי הילדות שלנו ממשיכים לנהל אותנו.
אנחנו מגיבים בדיוק כפי שראינו בבית: מתפרצים, נסגרים, מדברים בציניות, מאבדים סבלנות( יכול להיות שאולי בסיבות שונות משהכרתם בבית – אבל הרעיון נשאר )
הרגעים שבהם אנחנו כועסים על הילדים או מתעמתים עם בן/בת הזוג או אפילו בעבודה — הם בדיוק המקומות שבהם אנחנו פוגשים את עצמנו.
וזה מכעיס.
וזה מאכזב.
וזה בעיקר כואב.
אבל כאן נכנסת החמלה לעצמנו.
אנחנו פועלים מתוך שפה רגשית שלמדנו במשך שנים רבות זו השפה שנשמעה בבית, זו שלתוכה גדלנו,לא בחרנו בה — היא פשוט הייתה שם.
והחמלה מתחילה בהבנה:
“נכון זה לא נעים שאני מגיב ככה אבל אני מגיב כך כי כך למדתי המון שנים ועכשיו אני רוצה אחרת.”
זה המקום שבו רכות מחליפה אשמה ונוצרת נקודת מפנה אמיתית.- תכבדו את המקום שלכם -תאהבו את עצמכם !
חמלה אל ההורים שלנו.
אנחנו צריכים להבין מאיפה הם הגיעו.
הם לא ידעו לתת לנו שפה אחרת כי לא הייתה להם אחת.
הם ניהלו חיים של הישרדות: לבנות פרנסה, להקים בית, להסתגל למדינה חדשה, לתרבות חדשה, לעולם חדש ,בתוך עומס כזה, לא תמיד היה להם מקום ללמוד מה זו מילה טובה, עידוד, פידבק חיובי, שיח רגשי.
הם נתנו את מה שהם יכלו.
ומה שהם לא ידעו — לא יכלו ללמד.- תדמיינו איך אתם הייתם מגיבים במקומם!
כשאנחנו רואים את זה באמת, משהו בנו נרגע.
הכעס מתרכך.
המרחק מצטמצם.
והקשר מתאפשר מחדש.
ולבסוף דוגמה מהחיים, שממחישה את החמלה בפועל:
לפני כמה שנים הבן שלי ביקש אייפון, בתחילת החטיבה.
כעסתי. ממש כעסתי.
אמרתי :“אייפון? למה לבזבז כל כך הרבה כסף? לי בכלל היה טלפון פשוט. ואתה כל שני וחמישי שובר את הטלפון?”
ההתנגדות שלי הייתה אוטומטית תגובה של שנים רבות של דפוסי חשיבה מהבית
לא לבזבז, לא להשתגע, לא לבקש יותר מדי.
ואז עצרתי ושאלתי את עצמי רגע אחד פשוט:
האם הוא באמת רוצה אייפון — או שהוא רוצה להיות מקובל?
הרי כשאנחנו היינו ילדים, זה לא היה אייפון.
זה היה מחק חדש, קלמר חדש, יומן מפורסמים, תיק מיוחד.
כל דבר קטן שהפך אותנו ל"אחד מהחבר'ה".
והיום?
ה"יומן" של פעם הוא האייפון שהוא ביקש.
ה"אני כמו כולם" פשוט קיבל צורה אחרת.
ופתאום הבנתי:
הוא לא ביקש מכשיר.
הוא ביקש שייכות.
הוא ביקש לא להיות שונה.
ופה בדיוק נמצאת החמלה היכולת להקשיב למה שהילד אומר, אבל להבין למה הוא מתכוון באמת.
וזה נכון לא רק לילדים.
גם אנחנו, כמבוגרים, אומרים משפטים שנשמעים כמו כעס או ביקורת אבל בפנים מסתתרים פחד, חוסר ביטחון, צורך בקרבה.
כשאנחנו מבינים את זההיחסים משתנים.
הכול נעשה רך יותר.
אמפתי יותר.
אנושי יותר.
וזו נקודת החמלה: לא לשמוע רק את המילים — אלא להבין את הלב שמאחוריהן.
מתי פעם אחרונה הכרתם לעצמכם תודה על מי ומה שאתם – תתחילו בזה כל בוקר ותכירו את התחושה בגוף